<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, כיון שעשו אותה שניהם כאחד מראש ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו לרשות הרבים הרי אלו פטורין. ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שניהם שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח לעשותה באחד מהם לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהם חייבים, ושיעור אחד לשניהם. היה כח באחד מהם להוציא קורה לבדו והשני אינו יכול להוציאה ונשתתפו שניהם והוציאו, זה שיכול חייב, והשני מסייע הוא ואינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם.
<h2>דף לא:</h2>
כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבדו או כדי שלא ישרף החרס של נר חייב מפני שהמלאכה היא הכיבוי והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בה רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההבערה אלא להרחיק הנזק הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. ורבנו חננאל ורבים מגדולי הפוסקים פסקו שהמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן נראה דעת הרי"ף והרב בעל המאור.
<h2>דף מב.</h2>
כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבדו או כדי שלא ישרף החרס של נר חייב מפני שהמלאכה היא הכיבוי והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בה רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההבערה אלא להרחיק הנזק הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. ורבנו חננאל ורבים מגדולי הפוסקים פסקו שהמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן נראה דעת הרי"ף והרב בעל המאור.
<h2>דף עב:</h2>
אסור לעשות מלאכה בשבת שנאמר לא תעשה כל מלאכה. והעושה מלאכה בשבת בשוגג חייב חטאת, במזיד בלא עדים והתראה חייב כרת, בעדים והתראה חייב סקילה. אין חייבין מן התורה אלא במלאכת מחשבת. והעושה בלא מתכוין פטור אע"פ שהיה מתכוין למלאכה אחרת כמו שיתבאר. וכן אין חייבין מן התורה אלא כשאחד עושה כל המלאכה [אז] חייב עליה, אבל שנים שעשאוה פטורין כמו שיתבאר. ויש דברים שמותר לעשותם בשבת אע"פ שאפשר שיעשה בהן מלאכה ואפשר שלא יעשה, הואיל ואין מתכוין לכך מותר. ויש דברים שמותר לעשותם מפני חולה ומפני הסכנה אע"פ שהן מלאכות גמורות ומתכוין לכך. ויש דברים שאסור לעשותן בע"ש גזירה שמא יבוא לעשות בהן מלאכה [בשבת]. וכל מלאכה שאסור לעשותה בשבת אסור לגוי לעשותה, לבד קצת דברים שמותר לומר לגוי לעשותם כמו שיתבאר. העושה מלאכה בלא מתכוין בשבת פטור. כיצד, היה מתעסק בידו ועשה מלאכה פטור, שמלאכת מחשבת אסרה תורה. ולא עוד אלא נתכוין לעשות מלאכה אחת ועשה מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור. כיצד, נתכוין לזרוק חץ להרוג בהמה ולא הרג ועקר אילן בהליכתו פטור. ואין צריך לומר אם נתכוין לזרוק בכרמלית ועבר ברשות הרבים וכיוצא בזה. ואין צריך לומר אם נתכוין לדבר המותר ועשה דבר האסור כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, או נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, או לזרוק ברשות היחיד וזרק ברשות הרבים.
<h2>דף צב:</h2>
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על מחשבתו חייב בפחות מכוונתו פטור. כיצד, הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה, אבל אם נתכוין להוציא לפניו והוציא לאחריו פטור שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה, וכן כל כיוצא בזה. היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו כיון שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת בין שבא לפניו בין שבא לאחריו חייב, שכן דרכו להיות חוזר, לר"ם. ויש מן הגדולים שפסק שכן הדין במקבלי פתקין, והם שמוליכין אגרות ממקום למקום ומניחין האגרות בכלי העשוי לכך ומעבירין אותו בחגורתם כיון שדרכו להיות חוזר אם הוציאו בין לפניו בין לאחריו חייב. והר"ם ביאר בפירושו בענין אחר, וכתב שמקבלי פתקין הם שנותנין הפתקין בעצים חלולים ותולין אותם בצואריהם, וזה הקנה החלול הוא סובב בצוארו וחוזר מצד אל צד לפניו ולאחריו. וכתב שאין זה כהלכה, ונראין דבריו.
כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב, אע"פ שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה. כיצד, הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרין אינו חייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת או השטר, אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב. וכן מי שנתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין חייב ואע"פ שכוונתו להשלים הואיל ועשה כשיעור בכוונה חייב, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם.
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, כיון שעשו אותה שניהם כאחד מראש ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו לרשות הרבים הרי אלו פטורין. ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שניהם שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח לעשותה באחד מהם לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהם חייבים, ושיעור אחד לשניהם. היה כח באחד מהם להוציא קורה לבדו והשני אינו יכול להוציאה ונשתתפו שניהם והוציאו, זה שיכול חייב, והשני מסייע הוא ואינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם.
<h2>דף קב.</h2>
כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשוגג ומקצתה במזיד בין שהזיד ולבסוף שגג בין ששגג ולבסוף הזיד פטור עד שיעשה כשיעור המלאכה כולה מתחלה ועד סוף בזדון ואח"כ יהיה חייב כרת או סקילה או יעשה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף ואח"כ יהיה חייב חטאת קבועה.
<h2>דף קג.</h2>
כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב, אע"פ שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה. כיצד, הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרין אינו חייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת או השטר, אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב. וכן מי שנתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין חייב ואע"פ שכוונתו להשלים הואיל ועשה כשיעור בכוונה חייב, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם.
<h2>דף קה:</h2>
העושה מלאכה דרך השחתה וקלקול פטור ואע"פ שהוא צריך לאותו דבר שעשה. כיצד, החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור, הואיל ומקלקל הוא בגומא, ואין צריך לומר אם חבל בחברו או בבהמה דרך השחתה או קרע בגדים או שרפם או שבר כלים דרך השחתה שפטור, המקלקל ויש בקלקולו קצת תיקון או קצת מצוה חייב. כיצד, הקורע בחמתו להטיל אימה על בני הבית או הקורע על המת שחייב להתאבל עליו או הקורע על חכם או על אדם כשר שהכל קורעים עליו או העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב. כתב הר"ם המבעיר גדישו של חברו או השורף דירתו חייב, אע"פ שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם מאויביו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב וכן החובל בחברו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הם אצל יצרם הרע, עד כאן. והראב"ד כתב שאין זה מתקן אלא מקלקל, שהרי אמרו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, לפיכך מקלקל הוא. ונראין דבריו. והחובל בחברו ומבעיר גדישו פטור מפני שהוא מקלקל. ואם היה בדבר צורך קצת כגון חובל שצריך לדם לכלבו, או מבעיר גדיש שצריך לאפרו חייב. ויש מי שפסק שכל חובל ומבעיר (פטור) [חייב] אפילו בקלקול גמור. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר.
כל המקלקל על מנת לתקן חייב. כיצד הרי שסתר על מנת לבנות במקומו או שמחקו כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה חייב, ושיעורו כשיעור המתקן, לר"ם.
